מדוע חוות דעת שנייה?

יישום החוק בשטח. האמנם?

פעמים (רבות מדי), מטופלים מתקשרים למשרדי בבקשה לקבלת חוות דעת שנייה, אך כעבור מספר שעות מתקשרים בשנית על מנת לבטל את הבקשה. בשיחה עם המשפחה, מתבהרת תמונה עצובה אשר על פיה אנו למדים כי הסיבה לביטול הוא החשש מפני תגובתו של רופא המטפל, לכשישמע כי ביקשו חוות דעת שנייה. פעמים רבות הדבר מתבטא באחות בית חולים אשר סתם "מעקמת" את הפרצוף לשמע הבקשה להביא יועץ חיצוני. לעתים הדבר מתבטא בקשיים אדמיניסטרטיביים שהמחלקה מערימה על היועץ החיצוני (כגון זמן המתנה ארוך מאד עד אשר נותנים לרופא החיצוני את תיקו של החולה, וכו'). ניתקלנו אפילו במקרה קיצוני שבו רופא קיצר בצורה בוטה את ביקור הייעוץ, וסיים אותה בפנים נעלבות, באמרו למטופל כי הוא רואה שהוא יודע לטפל בעצמו ושאין לו מה להמשיך ולבוא אליו לטיפול.

בשטח, אני חשה פעמים רבות כי למרות שהחוק במדינת ישראל קובע מפורשות כי חובה על בית החולים לסייע ככל האפשר למשפחה להביא רופא חיצוני לחוות דעת שנייה, בפועל אין הדברים כך. בשורה התחתונה, רבים מהמטופלים חוששים למצות את זכותם לחוות דעת שנייה, ועושים זאת רק כאשר הגיעו מים עד נפש.

לעמיתי הרופאים וצוות האחיות אבקש להביע את דעתי, כי מוטלת עלינו חובה מוסרית לסייע לכל משפחה המעוניינת לקבלת חוות שנייה. כפי שכתבתי לעיל, אני באופן אישי אהסס להמשיך כל טיפול למשפחה אשר הביעה את רצונה לקבלת חוות דעת שנייה, עד אשר אני יודעת שהם קיבלו את כל הסיוע הדרוש, ומיצו את רצונם בהבאת יועץ חיצוני או כל גורם אחר. הדבר חשוב לי, מכיון שלפני שאני ממשיכה בטיפול, אני חייבת לדעת שהמטופל ומשפחתו סומכים על שיקול דעתי ויודעים שהצגתי בפניהם את כל האופציות הטיפוליות. חשוב לי שידעו כי ההמלצה שנתתי היא אכן ההמלצה הטובה ביותר עבור המטופל. שיתוף פעולה זה עם המטופל ומשפחתו חשוב מאד לצורך החלמתו המהירה של החולה.

מאידך, למשפחות אשר מעונינות לקבל חוות דעת שנייה אציין כי כל רופא אשר מערים קשיים לקבלת חוות דעת שנייה הוא רופא שאני באופן אישי לא הייתי סומכת על שיקול דעתו. על כן, במקרה כזה, על המשפחה לעשות ככל שביכולתה לעבור לטיפול במקום אחר.